פרק 2

מה אכפת לך איך קוראים לאחות של הכלה? מה!

היא סימי, בסדר? לא אומרת יותר כי אני מקצוענית ויש חיסיון לקוחות וכל הנ"ל. קצת ריחמתי עליה. קודם כל, השמלה. בלתי סבילה בעליל. בד בוהק, כבד. היא ראתה שאני מסתכלת, אמרה: "תראי איך אני חנוטה! אני לא אמורה להיות מתה קודם?"

התאפקתי לא לצחוק. אמא שלה חבטה לה בראש. "בלי בדיחות שחורות היום!" שנייה אחר כך היא התחרטה, ביקשה שאבדוק אם היא קלקלה בטעות את התסרוקת. בדקתי, הבטחתי שהכל עמיד. היא ביקשה שארסס עוד חצי מכל ספריי, אוודא שכל תלתל יישאר תלתל עד התמונות האחרונות.

ריססתי, שאלתי אם סימי היא הבאה בתור. אמא שלה חייכה חיוך עייף. "כן, בעזרת השם, בקרוב. אצלה. אצלך".

לא הגבתי. עקרונית לא עונה על 'אצלך'. חוץ מזה, היא גרמה לי לחשוב על אמא. שאלתי את עצמי אם ככה אמא הרגישה בחתונה שלך, אם גם אצלה הראש רץ קדימה, לשמחה הבאה בתור, ואיך אפשר לייצר אותה כבר.

כשארזתי את הדברים שלי ראיתי בזווית העין את האצבעות של סימי. היא דחפה אותם לתלתלים שטרחתי לעצב, ניסתה לשחרר. אמא שלה הסתערה לפניי. "מה את עושה?! תקווה, תעשי לי טובה, שימי לה עוד פעם ספריי!"

סימי גנחה. "טיפה'לה, בבקשה".

אמא שלה התעקשה. "שימי עוד. עוד. עוד!"