פרק 3

בתשע ורבע אמא של סימי התקשרה אלי.

חשבתי שזאת טעות. פחדתי שזאת טעות שלי. אימהות של מתוסרקות לא מתקשרות באמצע שמחה. הן אמורות לארח, להעיף מבט מרוצה על הבנות שלהן, לסמן למלצרית שכדאי לפתוח עוד שולחן. עניתי, טיפה'לה מבוהלת. אמא של סימי שאלה אם אני יכולה להגיע לאולם. היא תשלם על המונית, תשלם הכל. העיקר שאגיע.

שאלתי: "מה קרה?"

"סימי". היא אמרה שהרגע הסתיימו ריקודים ראשונים וסימי נראית ירחם המרחם. אמרתי: "לא יכול להיות. יש לה מכל שלם של ספריי על הראש".

אמא של סימי אמרה: "תקווה, אני מבקשת".

יש לה קול של מורה (זה הגיוני בהתחשב בעובדה שהיא מורה) ואת מכירה אותי, יש לי יראת כבוד למורות. אז ארזתי את עצמי ואת הפן והבייבי ליס ומכל חדש של ספריי ואלף סיכות, אם לא יותר. הגעתי.

אמא של סימי גררה אותי לחדר שבו סימי הסתגרה. "תהפכי אותה לבת אדם שוב, בבקשה. עוד מעט ריקודים שניים והאולם יתמלא ו…" היא איבדה אוויר מהעתיד שיקרה עוד מעט.

הסתכלתי על סימי. היא קרצה לי. הבטחתי לאמא שלה שאשתדל מאד. היא אמרה, קצרת רוח: "יופי. המאפרת תטפל בה אחרייך".

מישהי באה לקרוא לה. היא יצאה. סימי זמזמה לעצמה.

חיברתי את הבייבי ליס לחשמל, שיתחמם בזמן שאעריך את המצב. "איך עשית את זה?" בחנתי את מעשה ידיה להתפאר. על כורחי הייתי מוכרחה להתרשם. היא הצליחה להחריב את התלתלים בלי להשאיר להם זכר.

"אני מוכשרת".

"אין ספק". הוצאתי את המסרק.

סימי תפסה את היד שלי. "לא נעים לי להעביד אותך עוד פעם".

"לא העבדת אותי גם קודם".

היא צחקה, סמוקה. "אני יודעת. אמא שלי. אוף. תשמעי, אני מתכוונת לרקוד כמו משוגעת בריקודים השניים, להאדים, להזיע, לדחוף אצבעות לתלתלים. בקיצור".

"לא להתאמץ".

"כן". היא התנשמה בהקלה.

אמרתי בשקט: "אמא שלך תיקח ללב".

מעבר לקיר שמעתי 'ימים'.